אז לפני כמעט חצי שנה עדכנתי גרסה ל’ברנדה האימא’ ולא, זה לא היה קל, אבל על זה אספר לכם בפוסט אחר.
בפוסט הזה אני רוצה לספר לכם על חג פורים הראשון שלי עם התואר הנכסף הזה.
עד היום, לא הבנתי מה הקטע של כל ההורים המתלהבים שברגע שהשמש יוצאת ביום התחפושות של פורים, כבר מעלים תמונה. אמנם זה החג האהוב עליי ואני יכולה להתחפש גם מאה פעם במהלכו, אבל לא הבנתי את ההתלהבות מהיצורים הקטנים. עד שהגיעה דקל.
יש משהו בתמימות המדהימה של ילדים, שהופכת את כל החג הזה למשהו אחר לגמרי, לחג שהכי כיף לחגוג ביחד, לחג שחשוב לתעד כדי לזכור.
הפורים הראשון שלי היה בשנת 1999, בכיתה א’, כשהגענו לארץ. התחפשתי לספרדייה, עם שמלה אדומה ומהודרת, שיער מהודק ופרח גדול שמתאים בול לשמלה. אימא שלי איפרה אותי ואפילו שמה לי שפתון אדום ואני? הייתי מאושרת. כשהגעתי לבית הספר, התגובה הראשונה שקיבלתי הייתה “מה, לא התחפשת בכלל, את גם ככה ספרדייה” ואני בכעס רב ובעברית חצי כוח נורא רציתי להסביר שאני בכלל ארגנטינאית וזה לא אותו דבר! אבל את התחפושת, כבר קלקלו לי. זה השאיר בי כתם כואב, למרות שכבר עברו 24 שנה.
ובכל זאת, זה עדיין החג האהוב עליי. החג בו אפשר להיות מישהי אחרת, החג בו אפשר לשמוח ולהשתטות.
חשוב לי שהבת שלי תלמד שמה שמשמח אותה, זה מה שחשוב. שלא תיתן לדעות של אחרים להחליט עבורה, שתהיה מספיק חזקה כדי להדוף את כל הדעות שלא צריך ולקחת מאנשים רק מה שעושה לה טוב, חשוב לי שהיא לא תלבש שום מסכה ותהיה מי שהיא, גם אם זה לא מתאים לכל השאר.
לתחפושת המשפחתית הראשונה שלנו בחרתי להתחפש לקרואלה דה ויל ואת דקל ויותם להלביש כדלמטים. זה בטוח אומר כמה דברים פסיכולוגיים מצחיקים על המשפחה שלנו, אבל בפורים הכול מותר.
עכשיו אני מבינה את ההורים המצלמים, כי הדבר היחיד שבא לי הוא להסתכל על התינוקת הקטנה שלי שלבושה כמו כלב דלמטי ולתת לה מליון נשיקות, מגיע לה- על החמידות.
איך עבר חג הפורים שלכם?
כתבו לי בתגובות 🙂
